ג'יימס רובין – דר' "נוסבו" כעת גם אביר הממלכה .. ובעיקר אסון מדעי

פורסם ב-

ביוני 2020 הוכרז כי ..

ד"ר ג'יימס 'נוסבו' רובין יקבל תואר אבירות ממלכת בריטניה, לרגל חגיגות יום הולדתה.

זה פורסם בבלוג של דייב אשטון (Dave Ashton), נפגע קרינה אנגלי שחושף חיים של רגישי קרינה בעולם מודרני עתיר קרינה

קישור לידיעה – https://beingelectrosensitive.blogspot.com/2020/10/dr-james-nocebo-effect-rubin-awarded-obe.html

ד"ר ג'יימס רובין קיבל מהמלכה תואר קצין מסדר האימפריה הבריטית על מחקריו ופעילותו במגיפת הקורונה.

כבוד !

אבל .. 

בקרב נפגעי הסביבה השם דר' ג'יימס רובין מעורר חלחלה, ובמיוחד בקרב רגישי הקרינה.  כיון ש ..

מחקרו השגוי גרם לרבים לחשוב, בטעות, כי רגישות לקרינה (EHS) נגרמת מאפקט נוסבו.

(אפקט נוסבו הוא אחיו השלילי של אפקט פלצבו)

 

עמיר בורנשטין הציג בעבר מספר שגיאות בעבודת המחקר של רובין.  

השגיאה המרכזית במחקר של רובין היתה חשיפה של הנבדקים לקרינה בלתי מייננת, גם במצב בו לא הייתה אמורה להיות חשיפה כלל.   

לכן, טען רובין בטעות (וברשלנות) כי התסמינים שחוו נבעו מאפקט נוסבו.

הטעות האיומה שלו התקבלה והשתרשה – מחקריו קיבלו תהודה רבה וצוטטו שוב ושוב על ידי מדענים וגופים מושפעי תעשיה (ועל ידי התקשורת והציבור).

בתמונה – המכשיר שהוצמד לראשי הנבדקים בניסוי של רובין ושותפיו.

מכשיר זה פלט קרינת רדיו נמוכה ושדות מגנטים וחשמליים במצב בו לא היתה אמורה להיות כל חשיפה לקרינה בלתי מייננת (הסבר בהמשך).  הנבדקים היו רגישים לקרינה (!) ולכן – הגיבו בתסמינים על חשיפה זו (בעוצמה נמוכה אך אמיתית ובעייתית לרגישי קרינה קשים).  ד"ר רובין שיער שמדובר באפקט נוסבו. טעות שנבעה מבורות והעדר מקצועיות בביצוע המחקר, אך התקבלה והשתרשה – מחקריו קיבלו תהודה רבה וצוטטו שוב ושוב.

 

למה טעה רובין עד כדי כך?

רובין הוא פסיכולוג חסר הכשרה טכנית וללא הבנה של תסמונת רגישות היתר לקרינה.

תפקידו מוגדר כ: Reader of Psychology of Emerging Health Risksפסיכולוג אקדמי, כלומר, מחקר פסיכולוגי-התנהגותי ולא טיפול.   (למעונינים – פרטי יצירת קשר עימו .. כגון דוא"ל:  gideon.rubin@kcl.ac.uk ) – הוא עובד במחלקה לרפואה פסיכולוגית, והביוגרפיה שלו מפורטת כך:

James is an academic psychologist at King’s College London, where he is a Reader in the Psychology of Emerging Health Risks. His main research interest is in understanding how people perceive health risks and what implications these perceptions have for how people behave and for their physical and mental well-being. He has published over 100 peer-reviewed academic papers on these and related topics.

James’s work covers two overlapping areas. The first assesses the importance of perceptions relating to suddenly occurring mass exposure to a potentially hazardous substance. Much of this work is conducted under the auspices of the NIHR Health Protection Research Unit in Emergency Preparedness and Response, which he is the assistant director for. The second area involves understanding how psychological and social factors can determine whether or not a person will develop symptoms following exposure to a potentially hazardous substance. James has previously published papers on why people attribute physical symptoms or seek health care following apparent exposure to mobile phone signals, wifi, police radio systems, common chemicals, wind turbines, swine flu, chemical terrorism and outbreaks of plague, among other things. As a result of his research, he has been invited to work with UK, EU and World Health Organisation bodies investigating the potential effects of newly identified health risks, and is an honorary non-medical consultant with the Emergency Response Department, Public Health England.

 

בעת שרובין ביצע את מחקריו, תסמונת EHS המורכבת וה"מוזרה" לא היתה מובנת כלל.  פשוט לא ידעו עליה כלום – לא הנפגעים, וודאי שלא החוקרים והסביבה (שגם היום מתקשים להבין).

כאמור, לדר' רובין אין כל הבנה טכנית ולאף אחד בצוות המחקר לא היתה ידיעה לגבי רמת הרגישות הקיצונית של נפגעי קרינה קשים, שלעתים חווים תסמינים קשים בתגובה לרמות קרינה נמוכות באופן קיצוני (ההסבר שלי הוא "התמחות" פתולוגית של המערכת הלימבית בזיהוי מצבי "חירום" כדי למנוע פציעה מוחית חוזרת). אני נדהמתי ונעלבתי פעמים רבות כשגיליתי לאיזו קרינה הגיב גופי בשלבי הקריסה (למשל, כבל טלפון קווי במרחק 1 מ' ממני ואפרכסת טלפון קווי, שכלל לא יכלתי להשתמש בהם במשך חצי שנה).

בהעדר הבנה טכנית, חשף רובין את רגישי הקרינה שהשתתפו במחקריו לקרינה גם בזמן שהוא חשב שאין קרינה:

  • האוזניות היו עם בסיס אנטנות ממתכת – זה מהווה אנטנה, שמאפשרת קליטה מספיקה לרמת רגישות היתר הקיצונית של רגישים לקרינה (זה על הראש שלהם)
  • ללא נטרול קרינה מציוד אישי (של החוקרים) במעבדה וקרינה סביבתית. (למעשה, היתה חשיפה לקרינה כל הזמן כי החוקרים לא הבינו שציוד סביבתי משפיע ולא רק מה שמוצמד לראש הנבדקים. ציוד אישי של חוקרים וחוקרות/ מדענים ורופאות "שקוף" להם מבחינה זו, היותן "מקרין" לא ברור להם, ודאי היה כך ב- 2006)
  • ללא מנוחה מספקת בין חשיפה לחשיפה – אנחנו גוף ביולוגי ולא מכשיר פיזיקלי, חשיפה גורמת לנזק ולתסמינים שלא נעלמים מיד (זמן ההתאוששות אישי ולעתים מאד ארוך. יש מה שנקרא "אפטר-אפקט").

רובין (ואחרים בעקבותיו) גם לא הבין שלא כל הרגישים זהים – לכל אחת ואחד רגישויות לסוגי קרינה ותדרים אחרים.

למי שרוצים באמת לבדוק רגישות לקרינה – יש לפעול לפי פרוטוקול מסודר שנוסח מתוך הבנה של תסמונת הרגישות לקרינה.

 

____________________________________

במאמר מוסגר .. כשגברה ההבנה לגבי הרגישות לקרינה, החלו חוקרים להקפיד על פרוטוקול, אשר מגדיר:

  • חשיפות מבוקרות בתנאים הולמים (הקפדה שבמצב בו לא אמורה להיות חשיפה לקרינה – אכן לא תהיה חשיפה)
  • התאוששות מספקת בין חשיפה לחשיפה (שונה בין נפגעי קרינה שונים)
  • הבחנה בין סוגים של קרינה וסוגים של רגישות (הבדלים אישיים)
  • בדיקות ומדדים אובייקטיביים ולא רק תשאול סובייקטיבי (דיווח עצמי של נבדקות ונבדקים אם הרגישו את הקרינה)

מחקרים אלה מראים כי רגישות לקרינה היא תופעה ביולוגית פיזיולוגית "אמיתית", שנגרמת כתוצאה מחשיפה לקרינה.

____________________________________

 

הניסויים של רובין, שכביכול שללו רגישות לקרינה לא עבדו נכון.   קישור למחקר השגוי מ- 2006.

בנוסף, צר לי לומר אבל היותו פסיכולוג כיוונה אותו מלכתחילה לעבר ממצאים "פסיכולוגיים", כי זה התחום בו הוא פועל וחוקר, לומד וקורא. זה עולם התוכן של חשיבתו ושל הסבריו.  זה מוגבל, נכון, ככה עובד המוח שלנו וכך פועל העולם המחקרי-אקדמי – אני יודעת,  גם אני פסיכולוגית מחקרית, כמוהו.

לעומתו, כאשר חוקר כמו פרופ' בלפום, אונקולוג צרפתי, החל לחקור את התחלואה הסביבתית ובעיקר רגישות לקרינה ולכימיקלים סינתטיים, הוא מצא סמנים ביולוגיים אוביקטיביים (בדיקות מעבדה) שהבחינו את הנבדקים עם רגישות לקרינה משאר האוכלוסייה. לאחר שני עשורים של מחקר על אלפי נבדקים, פרופ' בלפום דורש להכיר ברגישות לקרינה EHS כהפרעה נוירולוגית (פיזיולוגית, ללא כל היבט פסיכולוגי).

וכך גם דר' הוזר שמצא שונות מוחית בהדמיות מוחיות fMRI של רגישי קרינה לעומת "נורמלים" ללא רגישות לקרינה.

 

משמעות היכולת "להרגיש" את הקרינה בזמן אמת

דר' יעל שטיין מהדסה עין כרם, בהרצאה בפורום המדענים באוניברסיטת ת״א( פברואר 2020)  אמרה: 'בכלל לא מעניין אותי אם מי שנחשף מסוגל להרגיש את הקרינה. מה שמעניין אותי זה האם הגוף מגיב לקרינה, אפילו אם קוגניטיבית הפציינט לא יודע אם יש או אין קרינה'.

כדוגמה היא הביאה מחקר שבו אשה לא ידעה האם יש או אין קרינה אבל הגוף שלה כן הגיב לקרינה בזמן החשיפה, שזה בעצם מה שמשנה. כפי שלא נגדיר שמישהו רגיש ללקטוז רק אם הוא יודע להבחין אם יש או אין חלב במוצר מסויים שהוא צורך. כך אי אפשר להגיע למסקנה ש״אין כזה דבר רגישות לקרינה״ על בסיס היכולת של רגישים להבחין בקרינה בזמן אמת. לכן המחקרים ששוללים רגישות לקרינה אינם באמת שוללים את הרגישות אלא את יכולת הנבדקים להרגיש אותה בזמן אמת ולתפקד כמו ״מד קרינה אנושי״.

ראו למשל הדגמה בסרטון הבא – מחקר באונ' מיינץ בגרמניה של דר' דיאנה הנץ ודר' אנדריאס שלר. במחקר זה מראים כי מוח הנבדק מגיב לקרינה סביבו (גלי מוח, מתח שרירי ופעילות הלב), למרות שהוא כלל לא ״מרגיש״ אותה. זה משפיע על יכולות הנהיגה שלו.

 

סמנים ביולוגיים לרגישות לקרינה

בשנים האחרונות מתרבים המחקרים, שמזהים ביומרקרים (סמנים ביולוגיים) אובייקטיביים, כלומר בדיקות מעבדה רפואיות שמוכיחות רגישות לקרינה ללא צורך בתשאול סובייקטיבי של כן או לא זיהו.

כאמור, ב- 2015 פרופ' דומיניק בלפום פרסם סדרת ביומרקרים כאלה לאבחון. בעקבותיו נעשו עוד מחקרים והתגלו עוד.

והמחקר של הוזר מ- 2017 מראה בהדמיות מוחיות הבדל משמעותי בין מוחות של רגישים לקרינה למוחות של אחרים בזמן חשיפה לקרינה – הבדל עצום בתגובה המוחית. זו הוכחה טובה הרבה יותר לכך שזו רגישות קיימת ואמיתית, פיזיולוגית.

בצילום – הדמיות מוחיות שמראה את ההבדל. מימין תוצאות סריקה של נבדק ביקורת (לא רגיש לקרינה), בצד שמאל תוצאות סריקה של נבדק רגיש לקרינה – בעת חשיפה למכשיר סלולרי פועל.

 

אבל .. נחזור לרובין – כי יש במחקריו צד אירוני.

עמיר בורנשטין הראה כי ..

למעשה, דר' רובין הוכיח שיש רגישות לקרינה (בלי להבין) !

בתיעוד כאבי הראש לכל משתתף בניסוי שלו – רואים בבירור שרגישים לקרינה הגיבו (בכאבי ראש) יותר לכל החשיפות.

צילום מתוך מחקרו של רובין על רגישות לקרינה – הופעת תסמינים על רצף הזמן.

אבל אז .. בסיכום שלו רמז על תופעה "פסיכולוגית" (בלי להבין את השגיאה שלו):

As sham exposure was sufficient to trigger severe symptoms in some participants, psychological factors may have an important role in causing this condition

ומנקודה זו.. הרמיזה שלו (מכוונת?) על "ניחוש" שגוי, הפכה להיות הדעה השלטת. ומאז המתנגדים והמכחישים לא בוחנים ביקורות ומחקרים עדכניים (בפרוטוקול תקין, מיכשור מתאים וניהול מסודר). לזה קרא תומאס קון (1962) – ההתנגדות לקבל חריגות ואנומליות הפוגעות בפרדיגמה השלטת בשלב "המדע התקני", שהוא שלב של סטגנציה.

 

וואו .. אבל .. אז ..

נדהמתי לגלות כי ..

פרופ' אנדרו מרינו כתב ביקורת קטלנית על מחקריו השגויים של רובין ועל האיש עצמו:

פרופ' מרינו מאשים את דר' רובין בהטיה מדעית – תכנון ניסויים וניתוח סטטיסטי שנועדו למצוא תוצאות שליליות.  פרופ' מרינו לא מסתפק בזה ואף מאשים את רובין בהונאה מכוונת לטובת התעשייה.

scientific Ponzi scheme – כותב פרופ' מרינו על מחקרו על רובין – הונאת פונזי מדעית בשירות לקוחותיו – תעשיית הסלולר שיש לה די כסף כדי לקנות את התוצאות הרצויות לה. 

(ואדגיש שוב באנגלית .. בשביל מנועי החיפוש .. ) .. וואו, איזו ביקורת קטלנית, תודה פרופ' מרינו רופא ומדען אמיתי

James Rubin  ..   employing experimental designs and statistical analysis that were virtually guaranteed to produce negative results. By means of jaundiced analyses he comes to the conclusion that EHS sufferers have a purely psychosomatic disease, a viewpoint that has untold benefits for his clients and funders, particularly the cell-phone companies.                ..        His work is a scientific Ponzi scheme in which he gets money from the phone industry effectively by promising negative results, creates and publishes such results, and is then rewarded by the industry with even more funds, like petting a trained dog. The natural consequence of his work is to stigmatize EHS sufferers as neurotics who need the care of a psychiatrist, not an internist or allergist. Rubin is almost a perfect example of a scandalous scientist in a scandalous system that consists of cell-phone companies having enough money to buy any results they want, dependable trained dogs who produce the desired results, and scientific journals such as Bioelectromagnetics that publish the results without properly vetting them, and without insistence on simultaneous publication of conflict-of-interest statements.

 

 

ביקורת מפורטת יותר על מחקרו של רובין זמינה בבלוגים של עמיר בורנשטין:

  1. http://norad4uh.blogspot.com/2017/02/blog-post_84.html
  2. http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/2495329
  3. על מחקרים השוללים רגישות לקרינה – באתר "ללא קרינה בשבילך" של עמיר בורנשטין https://www.norad4u.co.il/ehs-h/studies-disproving-ehs/

 

לדף המחקרים באתר – מחקרים המוכיחים רגישות לקרינה

 

 

סיימתי לכתוב ..

אבל .. אז ..

החלטתי להביא ..

ניתוח ביקורתי של עמיר בורנשטין – על מחקרו של ד"ר ג'ימס רובין על רגישות לקרינה

נקודות מרכזיות במחקר:

  1. במחקר בוצעו שלוש סוגי חשיפה: א) לאות GSM,   ב) לאות רציף (ללא פעימה המאפיינת את אות ה GSM),   ג) מה שהיה אמור להיות מצב ביקורת ללא חשיפה בה בוצע שידור אות רציף (כמו בחשיפה השנייה) אבל לא נותב אל האנטנה אלא למעגלים פנימיים.  זה הביא לכך שהמכשיר בו השתמשו הפיק קרינה בתדרים נמוכים, תדרי ביניים ואפילו קרינת רדיו בעוצמה נמוכה יותר מאשר בחשיפות הראשונות אבל עדיין חשיפה. זו חשיפה משמעותית ומכאיבה לרגישי קרינה קשים.
  2. כל חשיפה הייתה משך 50 דקות.  זמן זה מספיק להופעת תגובה אצל רגישים לקרינה גם לתדרים הנמוכים ולתדרי הביניים (ואפילו קרינת רדיו) שהפיק מכשיר החשיפה בעת מה שאמור היה להיות מצב הביקורת.  זהו זמן ארוך נורא עבור רגישים לקרינה שגורם למערבולת תסמינים ובלבול קשה.
  3. לפני ואחרי כל חשיפה הייתה תקופה של 30 דקות הסתגלות ומנוחה בהן ענו הנבדקים על שאלות בשאלון. בין השאלות היו שאלות ביחס לתסמינים אחרי כל חשיפה ועל השפעת הרגישות על חייהם.  זהו אינו זמן התאוששות מספקת.  אחת ההשפעות השכיחות והעיקריות של חשיפה לקרינה על רגישי קרינה היא קוגניטיבית – ערפל מוחי, בלבול, אובדן מילים, העדר שיקול דעת, קשיי ריכוז ופגיעה קשה בזיכרון. האפשרות להגיב בצורה טובה קוגניטיבית מצומצמת ביותר.
  4. במחקר לקחו חלק 83 רגישים לקרינה ו 69 אנשים שלא הצהירו שהם רגישים.
  5. מתוכם 71 רגישים ו 60 אנשים לא רגישים הופיעו לפגישה הראשונה.
  6. מתוכם 60 מכל קבוצה הופיעו לכל שלושת החשיפות.

ריכוז  התוצאות

  1. ניתוח העדויות לגבי כאבי הראש (סימפטום מרכזי אצל רגישים לקרינה) הראה כי כאבי הראש התגברו בכל שלושת החשיפות ככל שזמן החשיפה גדל, ונרגעו לאחר סיום החשיפה.כאבי הראש היו חזקים יותר בקבוצת הרגישים (באופן משמעותי) אבל נראתה עלייה קלה ככל שהתמשכה החשיפה גם בקבוצת הביקורת. בגרף מתוך המחקר שהוצג למעלה רואים מגמה זו בבירור.
  2. כשבוחנים את תיעוד כאבי הראש לכל משתתף רואים בבירור שהרגישים לקרינה הגיבו (בכאבי ראש) יותר לכל החשיפות.
  3. 26 מיקרים של תגובות קשות היו בקבוצת הרגישים. 9 פרשו מהמחקר לאחר החשיפה, 17 ביקשו לסיים את החשיפה מוקדם מהזמן. בקבוצת הבקרה לא היו אירועים כאלה.
  4. מתוך 26 המקרים הללו:7 היו בזמן חשיפה ה- GSM,10 בגל הרציף,   9 במה שהייתה אמורה להיות חשיפה הביקורת (הייתה אמורה להיות ללא חשיפה שכאמור התבררה להיות חשיפה לשדות חשמליים ומגנטיים בתדרים נמוכים ותדרים ביניים ואפילו חשיפה לקרינת רדיו).
  5. מתוך אלו שעזבו את המחקר 4 לא ציינו את הסיבה לעזיבה.
  6. יום לאחר כל חשיפה בוצעה שיחה עם הנבדקים ואלו נשאלו לגבי תסמינים.בקבוצת הביקורת 0 (מתוך 41) דיוחו על תסמינים יום אחרי החשיפה ל- GSM,2 אחרי החשיפה לגל רציף (מתוך 41),4  אחרי החשיפה למה שהייתה אמורה להיות חשיפה הביקורת.  בקבוצת הרגישים 5 מתוך 49 דיווחו על תסמינים יום אחרי חשיפה ה GMS,8 אחרי חשיפת הגל הרציף (מתוך 49),4 אחרי מה שהייתה אמורה להיות חשיפת הביקורת (מתוך 49 שנשאלו).
  7. הנבדקים נשאלו האם לדעתם הייתה חשיפה לקרינה בסוף כל חשיפה.בחשיפת לאות ה GSM  הצהירו 63% מהרגישים כי היה שידור, זאת בהשוואה ל 58% מקבוצת הביקורת.בחשיפה לאות רציף הצהירו  68% מהרגישים כי היה שידור, זאת בהשוואה ל70% מקבוצת הביקורת.בחשיפה למה שהיה אמור להיות חשיפת ביקורת (אמורה הייתה להיות ללא חשיפה אבל היה למעשה חשיפה פחותה או חלקית) 63% מהרגישים דיווחו על חשיפה לאומת 68% מקבוצת הביקורת.לטבלה המלאה – https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC1440612/table/tbl3/

מסקנותיו של עמיר בורנשטין מהמחקר ותוצאותיו:

  1. חשיפת הבקרה שאמורה להיות ללא חשיפה לקרינה הייתה למעשה חשיפה "חלקית" או "פחותה", אך במסגרת זמן של 50 דקות של ניסוי להבנתי רגישים לקרינה יפתחו תסמינים גם בחשיפה חלקית או פחותה זו.
  2. הטעות של ביצוע חשיפת בקרה לא נכונה היא טעות טכנית בסיסית במחקר שגורמת לכך שכל המסקנות של החוקרים המבוססות על ההבנה שחשיפת הביקורת הייתה ללא חשיפה לקרינה , בטלות ואין להן כל תוקף.
  3. כמו במקרים אחרים של מחקרים שגויים, ניתן עדיין להסתכל על התוצאות של הניסויים וללמוד מהם כמה דברים:
    1. יותר רגישים לקרינה פרשו מהניסוי, או ביקשו לקצרו בשל תסמינים מאשר בקבוצת הביקורת.
    2. הרגישים לקרינה הגיבו בכאבי ראש קשים יותר לחשיפות.
    3. גם בקבוצת הרגישים לקרינה וגם בקבוצת החשיפה החומרה של כאבי הראש גדלה ככל שהחשיפה נמשכה ונרגעה לאחר הפסקת החשיפה (אם כי בקבוצת הרגישים כאבי הראש היו חזקים יותר, ראו תת סעיף 2).
    4. בקבוצת הרגישים לקרינה היו יותר דיווחים על תסמינים ביום שאחרי החשיפה.
    5. בהינתן כי גם בחשיפת הבקרה הייתה חשיפה לקרינה , גם רוב הרגישים לקרינה וגם רוב בקבוצת הביקורת שלא היו רגישים הצליחו לזהות את החשיפות.
  4. כאשר מסתכלים בעיין בוחנת על התוצאות וכאשר מבינים כי גם מה שהייתה אמורה להיות חשיפת הביקורת הייתה חשיפה לקרינה (למעשה חשיפה חלקית או קטנה יותר) מבינים כי המחקר למעשה מבסס את ההבנה כי הרגישים לקרינה במחקר הגיבו בחומרה קשה יותר לחשיפות וכי התסמין המידי והמרכזי בה, שהוא כאב הראש, נגרמים ומוגבר בעת חשיפה. 

 

למעשה, בניקוי הטעות הקשה, מחקרו של דר' ג'יימס רובין מוכיח את קיומה של רגישות לקרינה ואת הסברה שהיא נגרמת מחשיפה לקרינה.

תודה לעמיר שחשף את השגיאות בשיטות המחקר, שמי שלא רגישים לקרינה (שמגיבים לרמות קרינה נמוכות מאד ואף מעליבות ובלתי נתפסות) – לעולם לא יוכלו להעלות על דעתם.   מדובר בשגיאות קשות.

לצערנו, המאמרים הרבים של רובין (שמיחזרו שוב ושוב את הניסוי השגוי מ- 2006)  הפכו להיות שם דבר. קוראים ביקורתיים בעלי ידע ואוביקטיביות היו אמורים לעלות על זה (כמו פרופ' אנדרו מרינו). אולם, המאמרים והמחקרים השגויים לא רק התקבלו, אלא הפכו לבסיס לתאוריה שגויה, שאנחנו (נפגעי הקרינה) משלמים את מחיריה.  כאמור, תומאס קון ב"מבנה מהפכות מדעיות" תיאר בדיוק אתצ שלב הסטגנציה המדעית הזו, את הקושי לעזוב פרדיגמות שגויות ולהתקדם.. קושי אנושי כללי, המאפיין גם עולם המדע. ואנחנו, נפגעי הקרינה, שרויים בימי הביניים האפלים כיום.

 

 

מומלץ לקרוא באתר של עמיר בורנשטיין – על מחקרים השוללים רגישות לקרינה

(עמיר אינו אקדמאי אך בעל ידע עצום בתחומים הטכניים ואוטודידקט ביקורתי במחקרובמדע – עמוק ומרשים יותר מ"מדענים" רבים שגודשים את האקדמיה)

 

2 תגובות

  1. בת-ציון

    תודה רבה על המידע המקיף, החשוב והמועיל!

    • גל וייס

      בשמחה. נורא שיש עיוותים כאלה ותעשייה רודפת בצע, מזיקה ומשחיתה. בהצלחה לכולנו במאבקנו לבריאות, לזכויות אדם (ובעיקר בריאות ללא כפיית מזהמים מזיקים) ובתקווה לעולם מיטיב עם טכנולוגיה בטוחה, כי טכנולוגיה שאינה בטוחה (והפרת עיקרון ההיזהרות) אינה קידמה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שמרו על קשר

הרשמו כדי לקבל עדכונים על החלטות, ישיבות של העמותה, כינוסים, אירועים וחדשות אחרות בנוגע לעמותה ולפעילותיה.