כמה רגישים לקרינה יש

פורסם ב-

דר' יעל שטיין, מבית החולים האוניברסיטאי "הדסה עין כרם".

שקף מתוך הרצאתה בפורום המומחים בנושא קרינה בלתי מייננת באוניברסיטת תל אביב' פברואר 2020

מדבריה..

  • קרינה אלקטרומגנטית בלתי מייננת היא המזהם הסביבתי הגדל בקצב הגבוה ביותר.
  • בשבדיה יש הכרה ברגישות לקרינה בלתי מייננת כנכות תפקודית. הסיבה לחלוציות של שבדיה היא שמפעלי הסלולר הגדולים הראשונים היו בה (אריקסון, נוקיה וכו') והעובדים נפגעו ראשונים, פיתחו תסמיני רגישות לקרינה ועוד מחלות.
  • שיעור ההיארעות (שכיחות) של רגישות לקרינה EHS, כפי שנמצא בסקרים בעולם בשנת 2006 נע בין 3% ל- 11%.  שיעור זה הולך ועולה ככל שהחשיפה לקרינה גוברת (בעולם רמת הקרינה וכמות התדרים בעלייה מתמדת וזה עוד לפני פרישת דור 5 בסלולר).
  • בישראל לא מאמינים לנפגעי הקרינה ולרגישי הקרינה, דוחים את תלונותיהם ואת חוויתם הקשה, בטענות שזה "פסיכולוגי", "פסיכיאטרי" או "נוסבו".

ואני מוסיפה..

שבדיה ומדינות נאורות אחרות מסייעות לנפגעי קרינה ולרגישי קרינה, מבטיחות תנאי קיום וזכויות אדם כמו לכל אדם, בהתאם לאמנת זכויות האדם עם מוגבלויות של האו"ם מ- 2007.

פרופ' אולה יוהנסון, ממכון קרולינסקה בשטוקהולם, נדהם כששמע שביטלו את הכנס "קרינה בלתי מייננת – השפעות בריאותיות ורגישות לקרינה" באוניברסיטת תל אביב ושלא מכירים בארץ ברגישות לקרינה כנכות תפקודית.

 

פרופ' יוהנסון כתב לי שבטייואן מצאו אפילו 13.5% רגישי קרינה בסקר באוכלוסייה הכללית. כלומר, הטווח שנמצא ברחבי העולם הוא 3- 13.5%.  זה המון.

לפי החישובים של פרופ' יוהנסון בערך 350 מיליון ברחבי העולם רגישים לקרינה – חישוב צנוע יחסית לפי השיעור שנמצא בשבדיה (3% ב- 2006). 

מדבריו עולה דרך לטשטש את הנתונים בעזרת קטלוג כ"נכות תפקודית" (עם עוד נכויות תפקודיות) ולא כ"רגישות לקרינה" – מה שמוריד את השכיחות באופן מלאכותי בנתונים היבשים.

לצד זה, בכל העולם רגישי קרינה מתייאשים מהמאבק להכרה ומוכנים "להתאים" תלונות כדי לקבל עזרה כלשהי תחת כל תיוג מקובל (במקומות בהם אין הכרה ברגישות לקרינה). כך הם מאובחנים תחת "שחיקה" (burn-ou), "כאב כרוני", "מיגרנה", "פיברומיאלגיה" או "פוסט-טראומה" ואפילו "דיכאון" (שאף אחד מהם לא ניתן "להוכיח" – כל אלה מתבססים על דיווח עצמי ללא אבחנה אוביקטיבית, שעדיין נדרשת רק מרגישות לקרינה המותקפת כל כך).

ואל תתבלבלו – כל אלו "תסמונות" ולא "מחלות", כלומר, שמות אלה הם בעצם פח זבל אבחנתי שאומר "אין לנו מושג".

אבל..

זה גורם לירידה מלאכותית בנתוני "רגישות לקרינה" ועלייה באבחונים אחרים, כך "מועלמת" הבעיה.. כאילו הטכנולוגיה בטוחה.

 

בצילום תקציר דבריו של פרופ' אולה יוהנסון בכנס בפריז על רגישות לקרינה ורגישות לכימיקלים, בשנת 2015

תקצירי ההרצאות בכנס על רגישות לקרינה ולכימיקלים – EHS , MCS – בכנס בפריז

 

ישראל היא מדינת עולם שלישי מפגרת ורעה לרבים מתושביה הסובלים, ובמיוחד לרגישי הקרינה המתרבים מדי יום וסובלים מאד בעולם של היום. עולם בו הקרינה פולשת לכל מרחב ציבורי ופרטי – ללא הסכמה.

רגישות לקרינה אינה מחלה, הסביבה היא שחולה.

(ובמילותיו של ילד בן 9 מקהילת נפגעי הקרינה "אני לא חולה – האנטנה חולה, האנטנה רעה ומכאיבה לי").

אנחנו בריאים לגמרי כאשר אין קרינה מסביב. אנחנו נכים ומוגבלים כאשר חושפים אותנו לקרינה – סלולר, אלחוטי, וויפיי.

(כאשר ביקשה רופאת המשפחה מילד, שהתלונן על כאבים ותחושות צריבה, לצייר היכן כואב לו, הוא שרטט מפה של בית הספר ושל בית מגוריו. אז סימן את החדרים והאיזורים בהם הכאב מופיע או מתגבר. היא נדהמה כי מעולם לא שמעה על תופעה כזו. גם הוריו לא. באותם חדרים היה ציוד אלחוטי, ראוטרים ומכשירים אלקטרוניים וחשמליים רבים מבוססי וויפיי.

ילד זה נולד לעולם בו קיים שימוש נרחב במכשירים ניידים ובציוד אלחוטי. הוא מעולם לא שמע על קרינה או על נזקיה. גם הוריו לא. הם לא האמינו לו בהתחלה, אמרו "תשומי" ו"דימיונות". גם רופאיו לא האמינו לו. לקחו אותו לפסיכיאטרית. הוא קיבל תרופות פסיכיאטריות בגלל "הזיות". תרופות שלא הועילו. גם משככי הכאבים לא עזרו. כאביו הלכו והתגברו עד שנעל עצמו בממ"ד, לאחר שהשליך ממנו כל ציוד חשמלי ואלחוטי וסירב לצאת עד שיכבו את כל הציוד הסלולרי והאלחוטי האישי והביתי. רק אז ערכו הוריו חיפוש ברשת וגילו כי יש תופעה כזו – רגישות לקרינה.

מאז צמצמו את החשיפה לקרינה בלתי מייננת מצבו של הילד השתפר).

 

לשאר ההרצאות בפורומים המומחים באוניברסיטת תל אביב, פברואר 2020

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *